התורה אומרת בספר ויקרא (פרק י"ט): "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, אני ה' אלקיכם".
דין ערלה הנוהג בארץ ישראל, ואף בחוץ לארץ, כהלכה למשה מסיני, מחייב אותנו לאסור באכילה, ואף בהנאה, את כל פירות האילן בשלוש שנות קיומו הראשונות. מהיות א' תשרי ראש השנה לנטיעה, ו'-ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות, אין תמיד החובה להמתין שלוש שנים תמימות לאיסור הפרי – ייתכן והאיסור יחול שנתיים וחצי בלבד; שהרי השרשתו של שתיל באדמה אורכת ארבעה עשר ימים ושלושים יום נחשבים כשנה במסגרת הלכות אלו. לכן, אם נשתול אילן עד ט"ו באב, יכנס כבר לשנתו השנייה כעבור שישה שבועות בלבד, ב'-א' תשרי; וכעבור שנתיים וארבעה וחצי חודשים, בהגיע ראש השנה לאילנות, יסיים האילן את שלוש שנותיו הראשונות וייכנס לשנתו הרביעית. משלב זה לא ייאסרו עוד הפירות, אשר חנטו לאחר ט"ו בשבט. השנה הרביעית נקראת, בהתאם לכך, "נטע רבעי", או "כרם רבעי". כאשר עמד בית המקדש על תילו והיה שוקק חיים, נצטוו אבותינו להעלות את הפירות ירושלימה ולאכלם שם כביטוי הוקרה והודיה לה': "קודש הילולים לה'". אולם דין הפדיון של מעשר שני, שהזכרנו קודם, חל גם על יבול השנה הרביעית כולו, ואפשר היה איפוא לפדות את פירות השנה הרביעית באותם תנאים ולהעלות לירושלים את התמורה הכספית.
בימינו, עם השתכללות מדעי החקלאות וריבוי האמצעים להבשלה מהירה של פירות האילן, קיימים סוגי אילנות המניבים פרי, עוד בטרם מלאו להם שלוש שנים. דרושה איפוא זהירות מיוחדת לגבי פירות אלה, כגון ענבים, אפרסקים וסוגים נוספים, אם אכן אינם אסורים כפירות ערלה.
יבולי השנה הרביעית – אם ידוע בוודאות כי הפירות שייכים לשנה זו – יש לפדותם ולברך: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיו נטע (או כרם) רבעי". במקרה של ספק פודים בלא ברכה.