הרבנות המקומית דואגת להפריש תרומות ומעשרות כדין במרכזי השיווק הגדולים: השוק הסיטונאי, המחלבות, היקבים הגדולים ודומיהם. אולם יש המגדלים תוצרת חקלאית באופן עצמאי ויש הקונים או מקבלים יבולים שלא באמצעות צינורות השיווק הרגילים, אלה חייבים להקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות ולעשות זאת בעצמם.
יבול חקלאי שלא הופרשו תרומותיו ומעשרותיו קרוי "טבל", והוא אסור באכילה. יבול, שלגביו יש ספק – אם הופרשו ממנו תרומות ומעשרות – אם לאו, נקרא בפי חז"ל "דמאי": דא מאי – זה מהו? כלומר, מוטל בספק. מן הדמאי חייבים להפריש, אך בלא ברכה.
ההפרשה נעשית בידי הבעלים. אלה מפרישים את החלקים האסורים באכילה, ומפרישים ואוכלים את המעשר הראשון המותר באכילה.
כמות החלקים האסורים באכילה היא מעט יותר מאחוז אחד. מפרישים איפא אחוז אחד מהיבול או מן הפירות והוא מהווה את תרומת המעשר. הוא אסור, כמובן, באכילה. בטבל מברכים בזמן ההפרשה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות".
העודף שנותר מהמאית שיש בחלק שהוצא מן הפירות, הוא התרומה הגדולה – ונמצא בצד צפונו, כלומר, ה"צפון" הוא המקום, בו תחול קדושת התרומה הגדולה (מובן, שאפשר באותה מידה לקבוע את מקום התרומה הגדולה "למעלה", או "מימין", או בכל דרך אחרת, ובלבד שיקבעו לה מקום). אותה מאית של יבול או פירות שכאן, ועוד תשעה חלקים כמוה – יחד עשרה אחוזים – שבצד צפון של הפירות, הרי זה מעשר ראשון.
בשלב זה הופרשו כבר תרומה גדולה ומעשר ראשון. המעשר הראשון נמצא, בעצם, בשני מקומות: תשעה חלקים ממנו מעורבים בין הפירות במקום שנקבע להם, וחלק אחד הוצא מן הפירות החוצה והוא מצוי עתה יחד עם התרומה הגדולה.
האחוז האחד – אותה המאית שהוצאה החוצה ואשר לה הוסיפו עוד תשעה אחוזים – יקבעו את העשירית להיות מעשר ראשון, ואפשר להפרישו ולקבעו כתרומת מעשר.
תשעה החלקים של המעשר הראשון, המותרים באכילה, נשארו יחד עם הפירות. בשלב זה טרם הופרשו מעשר שני (בשנים א', ב', ד' ו-ה' לשמיטה), או מעשר עני (בשנים ג' ו-ו' לשמיטה).
אם הפירות הם טבל ודאי וחייבים במעשר שני, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון מעשר שני". לא מוציאים את פירות המעשר השני מכלל הפירות, מפני שמחללים אותם – שהרי אי אפשר לאכלם בטהרה בירושלים; על כן התקינו לקבוע להם מקום ב"דרומו", ו"מחללים" אותם על פרוטה במטבע.