העירוב

האחרון בין "ל"ט המלאכות" הוא איסור הוצאת החפצים מרשות לרשות וטלטול ד' אמות ברשות הרבים.
בתקופת המשנה והתלמוד הוגדרה "רשות הרבים" כשטח פתוח, מפולש משני צדיו, שרוחבו לפחות שש עשרה אמות (עשרה מטרים בקירוב), והנו נחלת הרבים. מרשות זו נכנסים היו ל"מבוי" – סמטה, ומן המבוי ל"חצר" – שהיתה משותפת למספר דיירים. כדי לאפשר טלטול חפצים, שאינם מוקצים, מבית לבית בתוך החצר, או מחצר לחצר בתוך המבוי, ערכו "עירוב חצרות" בהניחם דברי מזון בחצר או במבוי. סעודה קולקטיבית זו היוותה את המכנה המשותף לכלל הדיירים, שהפך את החצר כולה, או את המבוי על כל דייריו, לרשות אחת משותפת, שהטלטול בתחומה הותר בשבת. מושג זה נקרא "ערוב חצרות" ו"שיתוף מבואות".
בימינו נוהגות הרשויות הרבניות בכל מקום "לערב" את היישוב כולו על ידי מתיחת חוטים סביבו. החוט מהווה את ה"חומה" המלכדת את היישוב כולו לחטיבה אחת, רשות משותפת אחת, שהטלטול מותר בה גם בשבת. בחוץ לארץ אפשרות כזאת כמעט שאינה ריאלית, ולכן מקפידים שומרי שבת לא לטלטל דבר מרשות לרשות. אף את הטלית אין מטלטלים מן הבית לבית הכנסת ובחזרה (אם אינו מעוטף בה), אלא מפקידים אותה בבית הכנסת למשמרת השבת כולה.
"אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" – מכאן למדו חכמים, שאסור לצאת את העיר יותר מאלפיים אמה (מעל לקילומטר אחד) ביום השבת, כדי שלא לפגוע באופייה המיוחד של השבת. תחילתו של תחום זה נמדדת מן הבתים האחרונים של אותו יישוב בכיוון ההליכה. אם יודע אדם לפני כניסת השבת, כי עליו להגיע בשבת ליישוב סמוך, והמרחק בין בתיהם האחרונים של שני היישובים עולה על אלפיים אמה, עליו להכין ביום שישי, לפני רדת החשיכה, מזון לשתי סעודות ולהניחו במקום מוצנע, לפני תום מרחק של אלפיים אמה שמחוץ לעיר. או אז הוא 'קובע' את מקום שבתו לשבת זו בתחנה, בה הטמין את המזון, הכנה זו של "עירוב תחומים" מאפשרת לו מהלך נוסף של אלפיים אמה ממקום המזון, אך מאידך נשללה ממנו האפשרות לצאת באותה שבת אלפיים אמה בכיוון האחר.