בראשית האנושות לא היה כל היתר לבני האדם לאכול בשר. כאשר פונה אלקים אל האדם הוא אומר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית פרק א'). לא בשר, רק עשבים ועצים. האדם, כמו שאר בעלי החיים, אמור היה להיות צמחוני, ולא הותר לחי לאכול מן החי. 
הוראה זו החלה מאדם וחוה ותחולתה נמשכה תקופה בת עשרה דורות, כי עם צאת נח ובניו מן התיבה, לאחר המבול, הותר לבני האדם לאכול מן הבשר. 
וכך פונה אלקים אל נח ובניו (בראשית פרק ט') ואומר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים, בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי – לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל". לנח ובניו, יסודה של האנושות האוניברסלית, הותרו איפוא כל בעלי החיים באכילה, אף על פי שבכניסה לתיבה עצמה שומעים אנו על הבחנה, שכבר היתה קיימת אז בין הבהמה הטהורה לזו שאיננה טהורה. 
המגבלה היחידה, בה נצטוו גם בני נח ,היא איסור אכילת "איבר מן החי". הפסוק אומר: "אך בשר בנפשו דמו – לא תאכלו", היינו: כל עוד הנפש קיימת בגוף בעל החיים, אין לאכול מבשרו. זוהי אחת מ"שבע מצוות בני נח".
בנוסף לחובת השחיטה, הנובעת מאיסור איבר מן החי, וממילא – גם מונעת איסור נבילה, באה התורה, שניתנה לעם ישראל במעמד הר סיני, וקובעת הבחנה ברורה בין בעלי חיים טהורים – המותרים באכילה, לבין הטמאים – אלה האסורים.
נוסף: "ובשר בשדה טרפה – לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו" (שמות כ"ב). הוראת התורה מתייחסת לבעל חיים פגוע בבריאותו, אשר ממילא אינו יכול לחיות חיים תקינים. הוא נאסר באכילה, גם אם יישחט בשחיטה כשרה.
לבעלי החיים היבשתיים קבעה התורה את סימני הטהרה הבאים: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ: כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלת גרה בבהמה – אותה תאכלו" (ויקרא י"א). אם חסר אחד משני הסימנים, כלומר: אם פרסת החיה או הבהמה אינה שסועה אלא עשויה מקשה אחת, או אם הבהמה אינה מעלת גרה – די בכך כדי לאסרה באכילה.
הגמל, השפן והארנבת, מייצגים בתורה את קבוצת בעלי החיים האסורים באכילה – למרות שהם מעלי גרה – משום שאין הם מפריסי פרסה. את המצב ההפוך מדגים החזיר: אף כי מפריס הוא פרסה, איננו מעלה גרה והוא בעל חיים טמא.
רואים אנו איפוא כי כל חיות הטרף – טמאות הן למאכל אדם ובין בעלי החיים הטהורים ממשפחת החיות מוצאים אנו רק את אלה, שאינם חיות טרף: צבי, איל, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר.
 מכל האמור לעיל נובע, כי קיימים שלושה סוגי איסורים יסודיים בכל הנוגע לאכילת בשר:

  • איסור בעלי חיים טמאים.
  • איסור בעלי חיים טהורים, שמתו או שנשחטו שלא כהלכה (-נבילה).
  • איסור בעלי חיים טהורים, שנשחטו אמנם כהלכה – אם נמצא פסול בריאותי בגופם (-טריפה).

הסימון הנוסף בכשרות הבשר נערך בגוף בעל החיים. גם בגוף הבהמה הטהורה, שנשחטה כהלכה – ואיננה טריפה או נבילה – אוסרת התורה חלקים מסוימים. ואלה הם: הדם, חלב הבהמה וגיד הנשה. ובעוד שהוצאת הדם בתהליך הכשרת הבשר היא חובתו של הפרט, הרי ניקור החלב והגידים הוא חובה, המוטלת על בעל מקצוע מיוחד המוסמך לכך – הוא המנקר.
כאן המקום לציין, כי דיני הטמא, הנבילה והטריפה, מורכבים ומסובכים הם, ורק אנשים, המוסמכים לעסוק ולפסוק הלכה בכל הקשור לכשרות, רשאים לעשות זאת. הם הקדישו זמן רב ויגעו רבות ברכישת הידע והניסיון המעשי לעסוק בנושא זה. הפוסק בכל דיני הכשרות הוא הרב, אשר הוסמך על ידי גדולי תורה ובכתב ה"סמיכה" שלו מופיע הביטוי "יורה, יורה", כלומר: מורשה בעל ה"סמיכה" להורות פסקי הלכה בשאלות איסור והיתר.
תחת הרב פועל השו"ב – שוחט ובודק. לשוחט כתב "קבלה", כלומר רישיון לשחוט בהמה גסה (שור, פרה), בהמה דקה (כבשים, גדיים) ויש שוחטים שה"קבלה" שבידם מתירה להם לשחוט עופות בלבד. במקביל לשוחט פועל המנקר, אותו הזכרנו, והוא המומחה בניקור חלב הבהמה והיודע להבחין בין חלב שאסור ושומן המותר באכילה. המנקר בקי גם במלאכת הוצאת גיד הנשה – אותו חלק בירך הבהמה אשר נאסר אף הוא באכילה. המנקר והשוחט מקבלים את מינוים מן הרב והם נתונים לפיקוחו הישיר. בפני הרב מביאים שאלות שהתעוררו, והשוחט מביא בפניו גם את סכינו (המכונה "חלף") כדי לבדוק אם אין בו פגימה; כי פגימה בסכין, יש לדעת, פוסלת את השחיטה, וממילא הופכת את הבהמה לנבילה.