דלג לתוכן העמוד

קדושת בית הכנסת

"ואהי להם למקדש מעט" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות - שנו חז"ל (מגילה כ"ט ע"א) ומאז גלינו מארצנו מפני חטאינו ובטל התמיד בבית המקדש, התרכזו סביבו חיי הציבור והיחיד בתקופות מנוחה כבעת צרה, בימי שמחה כבשעת אבל. 

תקופה ארוכה עוד לפני חורבן בית המקדש שימש בית הכנסת ל"מקדש מעט", שסביבו התרכזו חיי הציבור, ואף צוררינו הבחינו בכך, ודברי ימינו מלאים וגדושים מפרשיות עקובים מדם, כאשר צוררי ישראל בכל דוד ודור התנכלו לו וזמנו לפגוע בו ולהחריבו. לבו של אחד מראשוני הצוררים לישראל, בלעם הרשע, נתמלא קנאה בשעה שראה את ישראל שוכן לשבטיו. והוא גילה את מצפוני לבו "מה טובו אהליך יעקב - משכנותיך ישראל", וחז"ל מפרשים "מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה בלבו ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות" (סנהדרין קה ע"ב) ומימות עולם ועד עתה לא חדלו שונאיו להציק לבאי שעריו, אולם "כל כלי יוצר עליך לא יוצלח", ומאז ועד עתה הוסיף בית הכנסת למלא את תפקידו כמרכז לחיי הציבור.

בית הכנסת שימש בבחינת מקדש מעט כאמור ועל יסוד הכתוב "מכון לשבתך פעלת ה'", מסתמך הזוהר לחייב את הציבור לסייע לבנין בית הכנסת: "פקודא למבני מקדשא לתתא, כגוונא דבי מקדשא לדעילא, כד"א מכון לשבתך פעלת ה', דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא למפלח ליה לקב"ה, דהא צלותא אקרי עבודה, וההוא בי כנשתא אצטריך למבני ליה בשפירו סגיא, ולאתקנא ליה בכל תקונין, דהא בי כנשתא דלתתא קיימא לקבל בי כנשתא דלעילא, בית המקדש לתתא איהו קאים כגוונא דבית המקדש דלעילא, דקאים דא לקבל דא". 

יתר על כן חז"ל אמרו "כל עיר שאין בה בית כנסת אסור לתלמיד חכם לדור בתוכה", (סנהדרין י"ז ע"ב), והרמב"ם פוסק להלכה: "כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת" (הלכות תפילה פרק י"א הלכה א'). 

"הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת" - שנו חז"ל (במס' כתובות ה' ע"א), והדברים שהובאו להלכה גם ע"י הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ד הלכה ה'), משמש יסוד להפיכת בית הכנסת כמרכז הציבור, לא רק לצורכי תורה ולתפילה אלא גם לעסקי הציבור. 

בהתאם למעמדו של בית הכנסת כמרכז לחיי הציבור, שנו חז"ל. לגבי המוצא אבדה שיש להכריז עליה ממלא בית אותו תפקיד מרכזי של "אבן הטוען" שהיתה בירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים ובני עם קדוש היו עולים לרגל: "כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמצא אבידה נפנה לשם, וכל מי שמצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה". משחרב בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, התקינו שהיו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". (בבא מציעא כ"ח ע"ב). אף לגבי עירובי חצרות מציין הרמ"א (בשו"ע או"ח סימן שס"ו סעיף ג') "והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת", והוא מוסיף, "וכן נהגו הקדמונים".

נוסף על תפקידו לצורכי תפלה משמש בית הכנסת מרכז ללמוד התורה, וכך שנו חז"ל "קורין בהן ושונין בהם" וכן "דורשין בהם בפני הרבים". יתר על כן חז"ל אמרו בירושלמי ברכות ריש פרק חדשים "ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש, לא במהרה הוא שוכח". אביי היה לומד בביתו ומתפלל בבית הכנסת, לאחר שלמד דבר דוד "ה' אהבתי מעון ביתך" חזר וקבע מקום לימודו בבית המדרש, והדברים הובאו להלכה גם ע"י לימודו בבית המדרש, והדברים הובאו להלכה גם ע"י הפוסקים האחרונים. 

בית הכנסת שימש כמרכז לימוד לא רק לגדולים אלא גם לקטנים ולתינוקות של בית וכך מפרש רש"י (במס' מגילה כ"ח ע"ב) "לימא ליה לינוקא" - שהתינוקות היו רגילים לקרות בבית הכנסת.

בתי כנסיות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה - שנו חז"ל, אך יחד עם זאת התירו לחשב בהן חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן, (הרמב"ם הלכות תפילה פי"א הלכה ט"ז), וברבות הימים הפך בית הכנסת להיות מרכז הציבור. 

היה זה טבעי שבית הכנסת שימש כמרכז לריכוז הציבור, שכן כל יהודי המקום היו נאספים בו לתפילה וביחוד בימי שבת חג ומועד, כאשר איש לא נעדר. אף הרבנים היו משמיעים מעל במת בית הכנסת את דרשותיהם, אם דרשות החובה בשבת הגדול ובשבת תשובה ואם דרשות אחרות לעת מצוא. 

 

עריכות חופה בבית הכנסת 

 על יסוד דברי הרמ"א ב"יורה דעה" (בסימן שצ"א ס"ג) היו שהתחילו לערוך חופה בבית הכנסת עצמו ולא תחת כיפת השמים, אולם ה"חתם סופר" כבר הוכיח "דאיכא קפידא לערוך אותה תחת אוויר הרקיע לסימנא טבא להתקיים ברכת אברהם "כה יהיה זרעך" ולדעתו של רבי ישראל ליפשיץ בעל "תפארת ישראל" היתה המילה ברמ"א "בב"ה" כתובה "בראשי תבות", כלומר בבית הנשואין, או בחצר בית הכנסת, והמדפיס שפענח כביכול את התיבה הדפיס במפורש "בבית הכנסת" ושגיאת המדפיס היתה הרת תוצאות. 

מהר"ם אש פוסק להלכה בספרו "אמרי אש" (סימן ו'): "אודות החדשות אשר מבקשים בעירו לחדש להקים חופת חתנים וכלות במקום מקדש מעט, בתוך ביהכ"נ, מקום אשר נשפוך שיח לפני ה' אלוקינו, והנה כתבתי שם כי עכ"פ ביכ"נ אשר נבנה סתם יש לפענ"ד איסור מדין התלמוד - - - גם אלו לא ידענו שום טעם, אין לנו לסור מדרכיהם אשר הנחלנו, ואף כי בזה אשר יש בו סוג וגדר לעריות, הנה המקום אשר נקדיש לשם ה', לשפוך שם השיח ותפילה לפני ה' אלקינו, ראוי להיות איום וקדוש בלבבינו, למען כי נבוא לחצרות ה' פחד ה', והדר גאונו יבואו לבבנו, ודע כי לפני ה' ובבית המקדש לשמו אנחנו עומדים, לזה כל דברים אשר נמצאו בדברי אבותינו הקדושים בקדושת ביהכ"נ ולבלתי ננהוג בו קלות, הכל הוא לדעת, כי המקום אשר אנחנו עומדים שם אדמת קודש הוא".

אף באסיפת רבני הונגריה שנתכנסו במיחאלוביץ בשנת תרכ"ו נתקבל "פסק בית דין" בה הוחלט בין יתר ההחלטות "להתרחק ממנהגם של אנשי הריפורמה לעשות החופה בביהכ"נ, איסור מוחלט אסור, רק תחת כפת השמים" ולאחר שחתמו על פסק זה כל רבני הונגריה, והוא אושר גם על ידי רבי חיים הלברשטם מצאנז בעל "דברי חיים". 

לעומת זאת יש להדגיש שאין איסור זה חל רק לגבי האשכנזים, ואילו לגבי הספרדים מספר בעל "שדי חמד": "הן אמת שעיקר מנהג שהזכיר הרמ"א, לעשות החופה תחת אויר השמים והחזיק במעוזו, הרב החתם סופר כנז"ל, לא נהגו כן במקומותינו בערי תוגרמה, כאשר ראיתי בעיני בעיירות גדולות, עליה על גולנה מקום מולדתי עיק"ו ירושת"ו, שנהג פשוט ביניהו הספרדים, פרנקין, הי"ו לעשות החופה, בין לאלמן בין לבחור עם בתולה, בתוך הבית ממש".

אף רבי עמרם אבורביע מספר ששאל את רבי בן ציון מאיר עוזיאל, על מנהג ירושלים והוא ענה לו שבירושלים מקפידים שלא לעשות החופה בביהכ"נ. אף הוא עצמו מצא מקום להיתר:

"ובזמנינו, סתם דירות הן צפופות, ואינן מכילות את המוזמנים, תינח אלה שיש לאל ידם שוכרים אולם בטבין ותקילין, אבל הדלים והאביונים שוכרים לשעה שעתיים הביהכ"נ מהגבאים, וכמה שטרחתי לתקן הפרצות ולא עלה בידי, לכן מן הראוי לפחות לתקן כמה שאפר שיהיה בכל ביכ"נ שמשכירים אותן לחתונות מספר גדול של כיפות ראש לספק לכל המזומנים, ולסדר מקום ישיבת הגברים לחוד והגברות לחוד".

 

תספורת הפאות ("חלקה") בבית הכנסת 

 מנהג ה"חלקה" התקנת הפאות, שנהגו לערוך בל"ג בעומר או במועדים אחרים בבית הכנסת, נידון על ידי הפוסקים האחרונים רבי חיים פאלאגי פוסק לאיסור ובספרו "לב חיים" (קמב) הוא מבסס את דעתו. אף ר' אבא קריגר בספרו "חונא דחיי" (סימן נ"ה) אוסר תגלחת "שאפשר להעשות במקום אחר ואין בהם מצוה, ולית בהון לצורך מילי דבי כנישתא ודבי מדרשא". 

בעל "שדי חמד" מביא דעת ר"ח פאלאגי ונוטה לדעה זו בציינו את הגמרא (נזיר מה עא) "או אינו אלא פתח אוהל מועד, אמרת אם כן דרך בזיון וכיון דתגלחת במקדש הוא דרך בזיון, נראה דהוא הדין במקדש מעט, דאסור לנהוג בו מנהג בזיון ומזה תמיה לי על מה שראיתי להרב שלחן גבוה - - שכ', שראה מעשה רב בירושלת"ו שעשה תגלחת ראשונה לקטן בחול המועד סוכות, בתוך הכנסת, בחופים ובמחולות, והדבר תמוה להתיר בבית הכנסת דבר שיש בו חשש בזיון, ואף גם משום גילוי הראש בביהכ"נ ונחלקו הפוסקים ודעת מרן להלכה לאסור, אך בסיכום דבריו הוא מגלה מקום להיתר: "כיון דתגלחת זו היא תגלחת מצוה, שמניחים לקטן פאה בראשו, בתגלחת ראשונה, ומשום חיבוב מצוה ברבים בשמחה, בתופים ובמחולות - - ומגלחים ע"י ספר ישראל אף בחוה"מ, כדי להרבות בשמחה - - ומאחר שכל כך רבה שמחת חיבוב מצוה זו, וידוע כי בימים הראשונים אחר חורבן בהמק"ד לא אמר אדם צר לו המקום בירושלים, ולא היה הנמצא בתים מרווחים להכיל בתוכם קהל ועדה, וכדי לעשות בפומבי וברוב עם, שגם זה בכלל ריבוי שמחה, התירו דווקא תגלחת מצוה זו".

 

מבעיות הדור האחרון  

 "בדור האחרון לפני השואה כאשר שומרי האמונים החלו להתלכד בארגונים מדיניים, שהוציאו עתונים חרדיים מיוחדים, חדר העתון לבית החסידים, והיו שקראו בו בצוותא ובפומבי, ולכן מצא רבי אברהם מרדכי מגור מחובתו לפנות באגרת מיוחדת לשומעי דברו: "האמנם אנו מן המחזיקים ומסייעים בהופעות המכ"ע עם כל זאת כאשר שמעתי כי נעשה קבע באיזה בתי החסידים לקרות המכ"ע בבתי השטיבליך, אבקש להשתדל למנוע מזה כי בתי החסידים מקדש מעט מקודש, רק לעסק תורה ותפילה, וכל מילי דקדושה" ("פסקי תשובה", כט). 

בשנים האחרונות נדונו בארה"ב בעיות צביונם של בתי הכנסת, שאלת המחיצה בין ביהכ"נ ועזרת הנשים, הפיכת כנסיות נוצריות לבתי כנסת וכו' ולא נכנס לברורים אלה מחוץ לשתי שאלות המשקפות את הווי החיים היהודיים בארה"ב. בספרו "אגרות משה" דן רבי משה פיינשטיין (סימן ק"ד) בדבר סומא המובל על ידי כלב אשר למדו לכלב להוליכו ומוכרח הכלב להיות תמיד אצלו, אם יכול ליכנס לביהכ"נ להתפלל בציבור, ולשמוע קדיש וקדושה וקה"ת וקריאת המגילה וכדומה, אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו, או שיש בזה בזיון להכניס בע"ח לביהכ"נ שהוא מקדש מעט", ובתשובתו הוא מסכים להיתר, אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הציבור. 

בשאלה אחת הוא דין בדבר ביה"נ שהועמדו שם דגלים (שהם סימני שררה חילוניים), ויש כאלה שאינם רוצים להתפלל שם, אולם הוא טוען, דהקדושה שנעשה בביהכ"נ אינה יורדת שוב, אף שלא מתנהגים שם בקדושה, ואף כשעושים שם עבירות, ואם כן אף אם נימא דהעמדת הדגלים בביהכ"נ הוא דבר איסור לא נתחללה הקדושה בכך, ועדיף להתפלל שם מלעשות מנין במקום חול כמו בכל ביהכ"נ. 

והוא מדגיש: מכל מקום עושי הדגל לא ראו בדגל דבר קדוש ולכן אין חשש שיהיה בכך גרירא דעבודה זרה, וידוע לכל שעשו זה לסימן בעלמא והוי זה ככל דבר חול, והכנסת הדגלים לקודש הם אך ורק רצון הגבאים שחפצו להראות את חיבתם למדינה, ולכן אף שודאי לא מן הראוי הוא להכניס בביהכ"נ שהוא מקום קדושה וכ"ש שאין להניחו שם בקביעות, וכ"ש לא אצל ארון הקודש, אבל איסור ממש לא שייך לומר על זה ואם כי הדבר כשלעצמו אינו נכון בעיניו, אבל ח"ו לעשות מחלוקת בזה, ולכן אלו שרוצים לעשות בשביל זה מנין במקום אחר, חושבים שעושים בזה דבר גדול, אין עושין כהוגן ורק הוא ענין פוליטיקא מצד כח היצר והשטן, אשר בעוה"ר מרקד בינן, עד אשר ירחם ה' וישלח לנו הגואל צדק".

(מתוך "בית הכנסת בחיי העם", ב. נחמני, מחניים צ"ה, ער"ה תשכ"ה)