דלג לתוכן העמוד

הפרשת חלה

בספר במדבר (פרק טו) מצאנו: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם חלה – תרימו אותה כתרומת גורן – כן תרימו אותה. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם".

במצווה זו נצטוו אבותינו מיד עם כניסתם לארץ ישראל, בימי יהושע בן נון: "בבואכם" – עוד בטרם חלפו שבע שנות כיבוש הארץ ושבע שנות חלוקתה לשבטים.

מצווה זו נוהגת, לפי דין תורה, רק בארץ ישראל ובזמן שכל העם בא אליה. מכאן, שבזמנו, כאשר אין כל העם יושב על אדמתו, נוהגת מצוות הפרשת החלה בארץ מתקנה שהתקינו חכמים בלבד. בחוץ לארץ מתקיימת מצווה זו מכוח תקנת חכמים, שבאה כדי למנוע שכחה של פרשה זו מישראל.

את החלה מפרישים מן העיסה עם תום לישתה, ואם שכחו לעשות זאת – יש להפרישה גם לאחר האפיה. ההפרשה – רק מעיסת קמח העשויה מחמשת מיני דגן ובלולה במים. הכמות המינימלית, ממנה חייבים להפריש את החלה היא שיעור של "מ"ג ביצים וחומש ביצה" (חלה – בגימטריה מ"ג; והאות ה"א שבסופה מרמזת על החומש).

בשפת ימינו מתבטאת כמות זו בעיסה, שמשקלה קילוגרם אחד ושני שלישי הקילוגרם, כלומר: 1,700 גרם. על כמות זו חייבים להפריש חלה ולברך. אם הכמות קטנה יותר (אך לא פחות מ-1,200 גרם), יש להפריש חלה – אך בלא שתתלווה לכך ברכה.

כאשר אין מתכוונים לאפות את העיסה, אלא לבשלה או לטגנה, חייבים אמנם בהפרשת חלה – אך גם כאן אין מברכים.

הכמות המופרשת היום היא כזית, כלומר כ-27 גרם. בטרם ההפרשה מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה מן העיסה". אחר כך מפרישים, והמנהג הוא לשרפה באש.

החלה הוענקה, במקור, לכהן כתרומה וכמתנות כהונה אחרות. מאחר והכהנים בני זמננו אינם יכולים לאכול את החלה בטהרה, שכן כולנו "טמאי מתים" (באנו בקרבה או במגע עם נפטר ואין בידינו אפר "פרה אדומה", ששימש בעבר לטיהור הטמאים), אין לתת להם את החלה, אלא לשרפה.

אין מפרישים חלה בשבת וביום טוב, שכן ההפרשה מתקנת את העיסה ומכשירה אותה לאכילה, ואין מתקנים דברים בימים הנ"ל.

מצוות הפרשת חלה נתייחסה לעקרת הבית, למעט מאפיות, קונדיטוריות ומטבחים ציבוריים: אם אין בהם אשה – חייב אזי האיש להפריש חלה.