דלג לתוכן העמוד

תרומות ומעשרות

בין עשרים וארבע מתנות הכהונה מוצאים אנו את "התרומה הגדולה" ואת "תרומת המעשר", הידועה גם בכינוי "מעשר מן המעשר".

בנושא התרומות והמעשרות יש להכליל גם את המעשר הראשון, המוענק ללוי, המעשר השני, המועלה לירושלים, וכן את מעשר העני – שכשמו כן הוא: ניתן הוא לעניים בשנים שבהן לא העלו את המעשר השני.

מחזור השנים התלויות בארץ הוא בן שבע שנים. השנה השביעית קרויה גם שנת השמיטה – שנה, בה נשמטת הבעלות על השדות והיבולים, ובה אין מפרישים תרומות ומעשרות. שש השנים שלפני שנת השמיטה מתחלקות באופן הבא: תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר – ניתנים בכל שש השנים; מעשר שני – נלווה אליהם בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית; המעשר לעניים – מוענק בשנה השלישית והשישית.

לתרומה הגדולה אין שיעור מינימלי מדין תורה. חובה לתת אותה, והתורה אינה מציינת כמות, אך חכמים קבעו לה שיעור: אחד מארבעים (1/40) – זוהי "עין יפה"; אחד מחמישים (1/50) – "עין בינונית"; אחד משישים (1/60) – הפריש ב"עין רעה".

הממוצע הוא איפוא שני אחוזים מן היבול (1/50). לפי דין תורה חייבים היו בהפרשת התרומות והמעשרות רק מן הדגן – על חמשת סוגיו, מן התירוש – יין וענבים, ומן היצהר – שמן וזיתים; אך חכמים חייבו אותנו בהפרשת תרומות ומעשרות גם משאר פירות האילן והאדמה, ואף מן הירקות. על פי קביעת החכמים נוהג דין זה גם בחוץ לארץ.

לאחר הפרשת התרומה הגדולה לכהן התחייבנו להפריש מעשר ראשון – עשרה אחוזים מהיבול שנותר, והוא מוענק ללוי.

הלוי חייב היה להפריש, מן המעשר שקיבל, תרומת מעשר ולתיתה לכהן. הפרשה זו נקראת גם "מעשר מן המעשר". מאחר וסך כל שיעורה של תרומת המעשר היא עשירית מן העשירית, מובן גם השם "תרומה גדולה": שיעורה היה כפול מתרומת המעשר – שני אחוזים ולא אחד.

שתי התרומות נקראות "קודש" בלשון המקרא, ואין רשות לזר, שאינו כהן, לאכלן. זר, שעשה זאת במתכוון, דינו היה מיתה בידי שמים. גם הכהן ובני ביתו שניזונו מן התרומה, מקפידים היו לאכלה בטהרה, לבל יטמאוה. המעשר הראשון אינו מוגבל בכל האיסורים הללו.

לאחר הפרשת התרומה והמעשר הראשון נותרו בידי החקלאי שמונים ושמונה אחוז מיבול השנה. מכמות זו נתחייב להפריש עוד מעשר שנים, בארבע מכלל שבע השני, ולהעלותו ירושלימה כדי לאכלו שם (אחד הנימוקים לאכילה דווקא בירושלים היה "כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות"; שכן ירושלים לא היתה, בשל תנאיה הגיאוגרפיים, מקום ראוי לגידול פירות וירקות).

כאשר היה היבול גדול והדרך לירושלים ארוכה, מותר היה לפדות את פירות המעשר השני במקומם ולהעלות תחתם את התמורה הכספית, בתוספת חומש מערכם הכולל (כלומר 20% מכלל הסכום). בכסף זה נקנו דברי מאכל ומשקה מגידולי הקרקע, כמאמר התורה: "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך: בבקר ובצאן, וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" (דברים יד).

כאמור, בשנה השלישית והשישית לא הובא המעשר השני, ובמקומו ניתן מעשר עני – לעניים הראויים לו.