דלג לתוכן העמוד

מנהגי החופה

הינומא

אחד המנהגים היפים והמרגשים בחתונה הוא כיסוי פני הכלה בהינומא, והוא למעשה פותח את טכס החתונה. החתן פוסע אל הכלה שיושבת על הכסא המכובד והמקושט שלה, ולראשה ההינומא, היינו בד רשת לבן שמורכב מכמה שכבות ונופל אל אחורי ראשה של הכלה. החתן ניגש אל הכלה ואוחז בידיו בשכבה העליונה של ההינומא ומעביר אותה מאחורי ראשה אל עבר פניה ומכסה את ראשה. וכך כשההינומא מכסה את כל ראשה כולל פניה, נשארת הכלה עד לסוף החופה. 

טעם מנהג ההינומא, שעל ידי שפניה של הכלה מכוסים בהינומא, הקידושין כשרים בוודאות, משום שאין לנו חשש, שמא הכלה העריכה את הטבעת ביותר משוויה, ועל דעת כן התקדשה, ונמצאו קידושיה בטעות. שהואיל ופניה מכוסות היא לא מתבוננת היטב בטבעת, ועל ידי כך היא מגלה את דעתה שהיא רוצה להתקדש בכל מקרה, ואין זה חשוב בעיניה כמה בדיוק שווה הטבעת (רמ"א אה"ע לא, ב). 

ועוד טעם להינומא, משום צניעות. הצניעות באה להדגיש שהמעלה המרכזית של הכלה אינה ביופיה החיצוני, אלא עיקר מעלתה הוא בתכונותיה הפנימיות שגנוזות בנפשה. ועל ידי הסתרת והעלמת פניה היא מעבירה את הדגש מן היופי החיצוני אל היופי הפנימי.

  

ההליכה לחופה

בנוסף לשושבינים שמתייצבים בצידי החתן והכלה, היו נוהגים פעם ללוות את החתן בקהל רב מביתו לחופה, וכן את הכלה מביתה לחופה. אולם כיום רק בני המשפחה הקרובים מלווים את החתן והכלה בדרכם לאולם, אבל בתוך האולם, כאשר החתן מתחיל ללכת לחופה, מצטרפים כל הגברים ללוותו בשירה ובריקודים. וכן כשהכלה הולכת לחופה, הולכות עימה כל הנשים. מנהג זה נועד כדי לכבד את החתן והכלה שדומים ביום חתונתם למלך ומלכה.

החתן מגיע תחילה לחופה, ורק אחר כך הכלה, משום שיותר מתאים ומכובד שהחתן ימתין לכלה ולא הכלה לחתן. לאחר שהכלה מגיעה לחופה בלווית השושבינות היא מקיפה את החתן שבע פעמים, ולאחר מכן מתייצבת לידו. והטעם לשבע הקפות הוא כדי לרמז שהנישואין הם לשם שמים, ומאחר שהקב"ה מתגלה בשבעה רקיעים, לכן הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים.

בני עדות המזרח לא נהגו שהכלה מקיפה את החתן.

 

החופה

על פי מנהג האשכנזים יש להעמיד את החופה דווקא מתחת לרקיע השמים, לסימן ברכה שיהא זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים (רמ"א אה"עסא, א). אבל הספרדים לא נהגו להקפיד לערוך את החופה דווקא תחת רקיע השמים, ובדרך כלל עורכים החופה בתוך האולם.

בחופה צריכים להשתתף לפחות עשרה גברים, מפני שאין מברכים את שבע ברכות הנישואין ללא מניין של עשרה.

יש מצווה להשתתף בחופה, ולכבד בכך את החתן והכלה, ואף את הקב"ה שציווה אותנו לשאת אשה בחופה וקידושין. וכדי שעמידתם סביב החופה אכן תכבד את החתונה צריכים הנאספים לעמוד בשתיקה ולהיות שותפים לטכס החופה.

המנהג הרווח הוא, שכל המוזמנים שיש להם כח לעמוד, עומדים במשך כל החופה. ובזמן האחרון היו כאלה שרצו דווקא להציב כסאות סביב החופה כדי שכל המוזמנים יוכלו לשבת, ועל ידי כך ישמר הסדר בעת החופה. יש אומרים שמותר להם לעשות כך, מפני שהמנהג לעמוד אינו מנהג מחייב. אבל ישנם כמה פוסקים שסוברים שהמנהג לעמוד בחופה הוא מחייב, ויש לכך גם מקור קדום בתיקוני הזוהר. וכמה מרבני הספרדים הקפידו על קיום המנהג לעמוד בעת החופה.

 

זכר לחורבן

דווקא בעת החתונה, בשעה שכל כך שמחים, יש לזכור שעדיין ישנו צער בעולם, בית המקדש חרב, ואי אפשר שהשמחה תהיה שלימה לגמרי. ולכן תקנו חכמים לעשות כמה דברים בעת החתונה זכר לחורבן.

מסופר בתלמוד (ברכות לא, א) על רב אשי שחיתן את בנו, וראה שהתלמידים הצעירים שמחים בחתונה יותר מדי, ושבר כוס זכוכית לבנה בפניהם, כדי להזכיר להם את חורבן בית המקדש. ומנהג זה רווח כיום בכל ישראל, לשבור כוס מתחת לחופה, זכר לחורבן בית המקדש. 

יש נוהגים לשבור את הכוס מיד לאחר הקידושין, היינו לאחר נתינת הטבעת, ויש שנוהגים לשבור את הכוס לאחר סיום שבע הברכות, כלומר בסיום הטכס. ומזה יצא שרבים חושבים ששבירת הכוס היא עצמה סיום החופה, ולכן לאחר מכן הכל מריעים מזל-טוב. אבל כאמור שבירת הכוס נועדה להזכיר את חורבן בית המקדש. ולכן ראוי שהחתן יאמר לפני שבירת הכוס את הפסוק: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה-ז). בתקופה האחרונה יש הנוהגים לשיר את הפסוק "אם אשכחך ירושלים" לאחר שבירת הכוס.

וכן תקנו חכמים שלפני שהחתן יוצא לחופה מניחים אפר בראשו, במקום בו מניחים את התפילין של ראש – זכר לחורבן. וכך פסק השולחן-ערוך בחלק אבן העזר (שו"עאה"ז סה, ג). וכך נוהגים למעשה הרבה חתנים.

אולם יש קהילות שבהם לא נהגו להניח אפר בראש החתן, וכן כתב בספר כף החיים (או"חתקס, כא) שאין נוהגים להניח אפר בראש החתן. וטעמם הוא, שאף על פי שהנחת האפר בראש החתן היא תקנה מפורשת של חכמים, מכל מקום עיקרה הוא כדי להזכיר את חורבן הבית, ומאחר שכיום נוהגים לשבור את הכוס זכר לחורבן, ממילא לדעתם, אין יותר צורך להניח אפר בראש החתן.

 

השושבינים


אחד המנהגים היפים שנהוגים בהרבה חתונות, בעיקר אצל יוצאי אשכנז הוא המנהג שהשושבינים מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה.

וכך הוא המנהג: שני אנשים מתיצביםלצידו של החתן, אחד מימינו ואחד משמאלו, ומלווים אותו, תחילה בדרכו אל הכלה כדי לכסות את ראשה בהינומא, ולאחר מכן מלווים אותו אל מתחת לחופה. ולאחר שהחתן ניצב מתחת לחופה, קמה הכלה מכסאה ובליווי של שתי השושבינות, אחת מימינה ואחת משמאלה, פוסעת אל מתחת לחופה, עד שהיא ניצבת לצידו של החתן. ונוהגים שהשושבינים נושאים נרות בידם לסימן טוב. והטעם לכך, שהנר מסמל את נשמת האדם שתפקידה לדלוק ולהאיר, ועל ידי נשיאת הנר ביד השושבינים הם כאילו מביעים משאלה שחייהם של הזוג הצעיר יהיו מלאים אורה ושמחה. 

ולא כל אדם ראוי להיות שושבין, אלא בוחרים דווקא זוג נשוי בנישואים ראשונים שיש להם ילדים, משום שיש בזה סימן טוב לחתונה שתעלה יפה. ומשתדלים שהשושבינים יהיו צדיקים וחכמים 

ובדרך כלל נוהגים כיום שהורי החתן והכלה הם השושבינים, אבי החתן ואבי הכלה מלווים את החתן, ואם הכלה ואם החתן מלוות את הכלה. ואכן להם ראוי להיות השושבינים, שהרי מי מתאים יותר ללוות את הבנים בדרכם לחופה אם לא ההורים שגידלום וטיפחום עד הלום, שהם ליוו את הילדים וטיפלו בהם מינקות ועד בחרות, בדאגה ובמסירות, ברגעים היפים והקשים, ואכן מתאים שהם יזכו גם ללוות את ילדיהם ביום הגדול בחייהם, ולהכניסם לחופה.

אם ההורים של אחד הצדדים גרושים, נוהגים לבחור במקומם זוג אחר כדי ללוות את החתן והכלה, ובוחרים בדרך כלל זוג מבני המשפחה או מן הידידים הקרובים, ומשתדלים לבחור באנשים טובים וצדיקים. 

ואם הורי החתן או הכלה נשואים בזיווג שני, ומהזיווג השני נולד להם החתן, מצד אחד ראוי שלא הם יהיו השושבינים, משום שאנו מעדיפים שהשושבינים יהיו נשואים בזיווג ראשון, כדי שיהיה בזה סימן טוב לחתן ולכלה; ומצד שני המתאימים ביותר להיות שושבינים הם ההורים. ולמעשה, נחלקו הפוסקים בשאלה מה המנהג הנכון במקרה כזה, ולכן אם ההורים הנשואים בזיווג שני מעוניינים ללוות את החתן והכלה, הם רשאים לעשות כן.